מאת מעין לוינסון

ביום חמישי בסדר בוקר עסקנו בעדות נשים. נשים פסולות להעיד בדיני נפשות, ממונות, קידוש החודש ועיבור השנה ונמצאות בקטגוריה זו יחד עם קבוצות שוליות נוספות. מקומה של האישה בשולי החברה ובמעמד נמוך יותר אינו רעיון חריג בספרות חז"ל וכפי שראינו בדבריו של יוספוס פלביוס מאפיין את התקופה.

במשך 12 השנים מאז התחלתי להכיר את ספרות חז"ל נתקלתי באמירות דומות ביחס לנשים. לעיתים רבות הן מסווגות עם עבדים וקטנים, מוצאות מהכלל המרכזי של ההלכה ומשמשות כאובייקט ולא כסובייקט בקהילה. עם השנים למדתי להתרגל לאמירות מעין אלו ולהבליג. סיגלתי לעצמי ציניות ואדישות שהתגלתה כל פעם ששמעתי אמירה בנוסח "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואישה נאה וכלים נאים" (ברכות מז:), למרות שיש לפחות שלושה דברים בעייתיים בה.

ביום חמישי הצטרף לחברותא שלי ושל חברתי בישיבה אחד התלמידים. לאחר שקראנו את הקטע הראשון בדף מקורות – בו יוספוס השתמש בהסבר מהותני לתרץ את ההדרה של נשים ועבדים מעדות – שאל אותנו החבר שהצטרף כיצד טקסט כזה גורם לנו להרגיש. תוך כדי שהסברתי כיצד אני מבינה את חז"ל כמוגבלים לתפיסה החברתית בזמנם, שמחתי שלפחות באמצעות הלימוד המשותף עוד חומה נפלה. תלמיד חכם נוסף התמודד עם הנוכחות של האישה הנפקדת בבית המדרש ולמד להכיר את הבעייתיות של תפיסת חז"ל מזווית קצת אחרת.

למרות השמחה שלי מההתמודדות החדשה של חברי לחברותא, חשתי אי נוחות מעטה על האופן בו קיבלתי את דברי חז"ל בשאט נפש. כ"כ התרגלתי לדעותיהם עד שלא הזדעזעתי מהמקום שהם ייחדו לה בחברתם – מה שמשפיע עד היום על הקהילה הדתית. כשם שאני מבליגה על דברי חז"ל (למרות המודעות הפמיניסטית המועטה שלי), כך נשים רבות עושות ביחס לחלקים נרחבים אף יותר של היהדות. גדלות לתוך החברה הזו והעיקרון המארגן ההיררכי והממוגדר שלה ולמדנו להבליג. חלק מהנשים מתעלמות מהמשמעות של הדברים ביחס אליהן וחלקן פונות לאפיקים אחרים של העצמה דתית כדי לכפר על האפשרויות המוגבלות שהחברה הדתית מאפשרת להן.

נשים רבות כל כך התרגלו לקיים את "מנהג אמותיהן" ומקבלות את הסדר החברתי הנוכחי כיוון שהן לא מודעות למגוון האפשרויות ההלכתיות ולכוח המשותף שלהן. שינוי דתי-חברתי ייהפך משמעותי ומהפכני יותר ככל שיחברו אליו נשים (ואנשים) רבות יותר. כתלמידים (ובקרוב בוגרים) בישיבת תלפיות, עלינו מוטלת החובה לשבור את המובן מאליו המכתיב את חייהן של נשים רבות. השינוי מתחיל בקטן ועם הזמן יעורר יותר ויותר הדים וקולות של נשים החפצות בסדר חברתי אחר.

לכבוד, או בגלל, שהיום היה צום גדליה הלימודים בישיבה התנהלו במתכונת שונה. פתחנו את הבוקר בשחרית עם התוספות לתעניות, המשכנו לשיעור של אריאל בתנ"ך ולבסוף עברנו לפאנל ודיון על משמעותו של בית המקדש עבורנו.

בשיעור של אריאל עסקנו בבית המקדש כמקום בו שוכן האלוהים, מקום מושבו התמידי והנצחי. בניגוד לתפיסה המוכרת והאהובה של "מלוא כל הארץ כבודו" והזמינות של הקב"ה קיימת גם התפיסה לפיה האל שוכן במקדש ומתוקף שהותו שם השפעתו ניכרת במעגלים הולכים וגדלים בעולם.

חלק מהתלמידים התקשו לקבל תפיסה כזו ואף זיהו אותה לגמרי עם השפעות צדוקיות וחיצוניות. לאור פולחן המצוות מהמסורת הפרושית, קשה לרבים מאתנו להתחבר לפולחן המקדש כפי שהיה מוצג. ולמרות זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהתפיסה שהמקדש הוא מקום משכנו של אלוהים, קיימת גם במסורת הפרושית ומופיעה בכתבי חז"ל.

הפאנל דן בשאלה זו מכיוון אחר: האם יש מקום לבית מקדש בתוכנו? האם אנחנו רוצים אותו? הטענות נגד ברורות ומוכרות, והביסוס המיידי שלהן הוא על דברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק שלישי, פרק ל"ב). שם הרמב"ם מסביר שבזמן המקדש, פולחן הקורבנות היה נחוץ לבני ישראל שהושפעו מהתרבות הסובבת אותם. בימינו אין עוד צורך בפולחן כזה וביכולתנו להדבק בה' ישירות.

אני חושבת שראוי להתעכב על הטענות שנשמעו בעד בית מקדש. בדיון הושמעה גם טענה בעד הקצאת מקום חומרי לפולחן האל, מרחב פיזי המיועד למשכן אלוהים בתוכנו, מקום של קדושה אינהרנטית. אני חושבת שיש חשיבות לטענות הללו ושראוי לבחון אותן לעומק. קשה לי לבטל בכזאת קלות את הרעיון של מקומו הפיזי של האל, רעיון שטבוע עמוק בתוך המסורת היהודית. השאלה שעלינו לשאול ביחס לרעיון זה היא מה משמעותו עבורנו היום? כיצד נוכל לתת לו פרשנות מחדש לאור מציאות חיינו?

פשוט וברור שקורבנות בע"ח מאבדים חלק ממשמעותם. נכון, בע"ח מסמלים את האדם בצורה מאוד ישירה, והפרשנות המוכרת אודות היות הקורבן תחליף למוות החוטא עדיין רלוונטית. ואולם, אם נבחן את המשמעות של הקרבן נראה שמדובר בוויתור של המאמין על דבר-מה עבור הפולחן. בתקופת המקרא וחז"ל, בע"ח היו דבר-מה בעל משמעות. הם שימשו כחיות משא, לאוכל, לתעשיית עור.

לדעתי חשוב להפריד בין הטענה בעד מקום פולחן מרכזי קדוש לבין עבודת הקורבנות. לאחר הדברים שנאמרו בדיון על העצמה וההתרגשות שאפשר לחוות לנוכח מקדש, קשה לי לוותר על הרעיון לגמרי. אם הבעיה שלנו היא הזעזוע שאנו חווים כשאנו חושבים על כל ההרג שנעשה לשם החטאות והשלמים, עלינו למצוא פתרון אחר שאינו בהכרח כולל ויתור על בית המקדש.

אפשר להפשיט את הקורבן לערך כלכלי גרידא, ולקבוע סכום כסף אותו האדם יביא למקדש לשם הקורבן. אפשר להישאר בתחום המוחשי יותר ולהצמיד הסכום הכלכלי הזה למדד כלשהו, לדוגמא מוצרי צריכה שמשמעותיים בחיינו. מי מאתנו לא יזהר יותר בשבת אם הוא ידע שבעקבות שגגה הוא יאלץ להביא למקדש אייפד? או רכב יוקרה?

את הקורבנות הללו אין צורך לשרוף לה', שהרי לא נוכל לקבל את הרעיון שאלוהים רק מחכה לגאלאקסי 3 שאנחנו נקריב עבורו כדי לשחק אנגרי בירדס. אולי עדיף לעשות משהו יותר פרודוקטיבי איתם, להקים ארגון כלשהו, מלכ"ר, שיתרום את הגאדג'טים לנזקקים. או שבאמצעות הכסף יממן תמריצים לפיתוח תעשייה בת-קיימא ולעידוד אורח חיים שאינו דורסני, כדי לכפר על קורבנות העבר שהקריבו אבותינו במקדש.

אני חושבת שעלינו להיות יותר זהירים בנוגע למסורת אודות בית המקדש. מה יקרה בתוכו, ואיזה מן פולחן יתקיים – זו כבר שאלה אחרת. ושנזכה כולנו לחזות בקטלוג הקורבנות בסמארטפון הנגיש לנו, אמן.

מאת מעין לוינסון

ביום רביעי האחרון בשיעור הלכה עשינו תרגיל מעניין: קיבלנו לידינו שאלה הלכתית, מקורות רלוונטים ומשימה. היה עלינו לפסוק לפי מיטב הבנתנו לגבי צום בג' בתשרי, כן או לא. נראה מהמקורות שיש גישות לכאן ולכאן ולרשותו של הפוסק כלים רבים להכריע.

במהלך הלימוד והדיון שערכנו בעקבותיו התחדד לי עד כמה פסיקה היא תוצר של החלטה אנושית, כמה אמיץ צריך להיות כדי לשנות מנהג אחד ממנהגי ישראל. כדי להגיד שצום גדליה היום אינו רלוונטי עלינו להכריע בניגוד לאבותינו לפנינו. חלק מהתלמידים הדהדו תחושות אלו בדיון המשותף ונזדעקו כנגד אלו הקוראים לבטל את הצום. "זוהי מסורת, ולהיכן נגיע אם נתחיל לשנות כל מיני דברים?"

כמובן שיש חשיבות למעשי אבותינו ואמותינו ועלינו לכבדם ולתת לה את המקום הראוי בתוך ההלכה והנוהג המקובל. ואולם, הפסיקה האקטיבית והתעדכנות ההלכה הם גם מסורת יהודית. בכל קהילה וקהילה ישנו רב אשר פועל בהתאם לצרכים של קהילתו ועולם המשמעות הרלוונטי עבורם. כך עשה רבינו תם כשטען שעבד, אישה וקטן יכולים להיות עשירי למניין, כיוון שלמעשה הם נספרים בקרב "חייבי מצוות ובעלי ברית", ובמקום מושבו היה קשה יותר לאסוף מניין גברים רגיל.

בתקופת המודרנה עברה על היהדות טראומה שגרמה לפחד של הפוסקים והתאבנות של ההלכה. הזרם החרדי קרא לדחות כל שינוי של המנהג היהודי שנעשה בעקבות ההשכלה והרפורמה. החרדים מציגים את עצמם כיהדות אותנטית וכך הם נתפסו בקרב הציבור הישראלי-חילוני. אפשר לראות זאת בכך שלמרות שהחברה הישראלית-חילונית דחתה את עולם המצוות מכל וכל, היא עדיין  מתנגדת לתמוך בזרמים אלטרנטיביים לאורתודוכסיה ומקבלת את מודל בית הכנסת האורתודוכסי כמודל לגיטימי יחיד.

גישות אחרות שנשמעות קוראות לחזור למסורת היהודית של פרשנות מחדש ופסיקה רלוונטית לאור עקרונות חז"ל. ישיבת תלפיות היא אחת מאלו. היא פועלת באומץ לגשר בין האידיאל ההלכתי לבין עולם המשמעות שלנו. יהדות אינה צריכה להראות כאילו היא לקוחה מימי הביניים אלא להיות רלוונטית לחיינו ובשיח מתמיד עם העולם סביבנו. לפעמים זה יכלול החלפת צום גדליה ביום אחר ולפעמים שינויים אחרים. שהרי לא ראוי יותר להתייחס לרצח של מנהיג יהודי בידי יהודי אחר שהתרחש בימינו ? ובעיקר, אל לנו להתייחס למסורת יהודית כאל מיצג מוזיאוני לשימור, אלא כאל דינמיקה מתמדת מלאת חיים המתמודדת באומץ עם העולם הסובב אותה.

מאת מעין לוינסון

ביום ראשון למדנו בסדר ובשיעור תלמוד את הסיפורים בסנהדרין כ"ו ע"א בהם מככבים ר' חייא בר זרנוקי, ר"ש בן יהוצדק וריש לקיש. שני הסיפורים מתארים כיצד ריש לקיש מבקר את האנשים שעובדים בשדות בשביעית וכיצד ר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק מלמדים עליהם זכות. הראשון מכריז על עצמו שהוא אגיסטון (שכיר בשדה של גוי, או לחילופין עובד למען הקיסר) והשני מסביר כיצד עבודתו בכרם אינה למען גיזום הכרם אלא בשביל מטרה חיצונית לכרם.

מהסיפור הזה אנו למדים שוב על האופן בו עלינו להבין את האחר לפני שאנו שופטים אותו. האופן שבו ההלכה עובדת, והביטוי של כך באינספור דוגמאות וסיפורים, מבטא עקרון זה. עלינו להקשיב לאחר, לעיתים לעשות מאמץ רב להבין את דבריו (המילה "אגיסטון"" היא יחידאית, לדוגמא), כי זה הבסיס לעולם החברתי שלנו.

כפי שראינו מהמשך הסוגיא ביום שלישי, יש סכנה בדברים ובמאמרות. הדין והמשפט מבוססים על עדות מפי אנשים, וביכולתם לתאר מציאות שאינה נכונה, לברוא עולם שקרי שנוגד את האמת והצדק של הדין. זה קשר רשעים, שאפשר והעולם מושתת עליהם. למעשה אנו למדים שעלינו להקשיב לאחר – בביקורתיות, ובכל זאת להקשיב. כי אין לנו יכולת להבין את האחר אלא על בסיס מה שהוא מספר לנו.

ביום שני בשיעור "חברותא" שוחחנו עם רותם וגנר. וגנר באה להכיר לנו שירה פמיניסטית הנוגעת בתיאולוגיה פמיניסטית ומציאות הנשים בדת. לפני שהתחלנו בכלל את ההתעסקות בשירה, וגנר נתנה לנו סקירה של התנועה הפמיניסטית תוך דגש על התפתחות תיאולוגיה פמיניסטית. מעבר להיכרות בסיסית עם היסטוריית התנועה הפמיניסטית שנחוצה לכל אדם משכיל באשר הוא, ובפרט לתלמידים בישיבה – חשובה ההבנה של ההנחה שעומדת בבסיסה של ההגות הפמיניסטית: הנשים מאז ומעולם נתפסו כ"אחר" (ועל כך כתבה רבות דה-בובואר ב"המין השני"). בעוד הגל הראשון התמקד בניסיון לשנות את האחרות המשפטית שלהן, הגל השני (והשלישי) התמקד בהשמעת קולן של נשים אחרות ופענוח האופן בו החברה מבנה את האחרות שלהן ואת האופן השונה בו הן חוות את המציאות.

היהדות באה מפגישה את האלוהים עם האדם בכל מקום בו הוא נמצא, ולהפגיש את האישה הדתיה עם האלוהים בכל דבר שהיא עושה. היא מתייחסת לכל מצב בהקשרו כפי שאפשר לראות במקרה של אוספי/סוחרי שביעית: "משרבו ממציאי מעות לעניים... משרבו האנסין – ומאי נינהו? ארנונא." המציאות הכלכלית-חברתית, הלחצים המופעלים על האדם למלא חובה כלשהי ולשלם מס כלשהו, כל אלו נלקחים בחשבון כאשר מנסים להבין מה רצון אלוהים בעולם. כך נוהג כל פוסק הבא לענות על שאלה הלכתית – הוא לוקח בחשבון את האדם השואל והמציאות שהוא חווה. מתוך ראיה זו פמיניזם הוא הכרחי ליהדות. כיצד נוכל לקבוע הלכה רלוונטית, כיצד נוכל להפגיש כל אישה עם אלוקים אם לא נבין את המציאות אותה היא חווה? מצווה עלינו להקשיב, לכל אחד ואחת, אחרת לא נוכל להקפיד שההלכה רלוונטית לכולם. מצווה עלינו להקשיב לכל אחת ואחד כדי לעזור לו להתקרב לאלוהים ממקומה ומתוך חווית המציאות שלה. בין אם אנו בוחרים לשתף נשים בתוך המצוות הקיימות, ובין אם אנחנו מייעדים להן יהדות אחרת ומצוות אחרות – עלינו לשמוע מה יש לנשים לומר.

מאת מעין לוינסון

ביום חמישי בסדר ובשיעור תלמוד למדנו את הסוגיה בסנהדרין כ"ה. הגמרא מנסה להבין מה הכלל המאחד את כל הפסולים לעדות בדיני ממונות, כאשר בהמשך הסוגיה הגמרא מאמצת את גישתו של רמי בר חמא הטוען שהפסול נובע מכך שהאנשים הללו עוסקים בפעילות שהיא מעין גזל ואינם ראויים להעיד לגבי דיני ממונות.

תוך כדי קריאה מדוקדקת של הגמרא בשיעור עם יאיר פורסטנברג, התייחסנו לצורה בה הגמרא משלבת בסוגיה הערות נוספות בהתאם לאופן בו היא תופסת את המשנה. כך לדוגמא במהלך הדיון בכ"ה ע"ב נראה שהגמרא מצטטת את התוספתא בפרק ה' הלכה ב', אך היא מוסיפה עליה. התוספתא מפרטת מיהם הפסולים לעדות וכיצד ביכולתם לעשות תשובה, והגמרא מוסיפה על כל פסול שלב נוסף של חזרה בתשובה. היא דורשת מהמשחק בקוביא שאפילו לא ישחק בחינם, ושהמלווה בריבית יימנע מלהלוות לגויים בריבית, בנוסף להלוואה ליהודים, וכן הלאה. כיוון שלמדנו את התוספתא במהלך הסדר, יכולנו לזהות את התוספות של הגמרא ולראות אותם בהקשר של העריכה של הסוגיה.

מעבר לחשיבות המיידית של לימוד מעמיק המתייחס לכל סוגיה בהקשרה ולמקבילותיה, מקרה זה מחדד את החשיבות של ביקורתיות בגשתנו לכל טקסט ערוך ולמעשה כל טקסט. זוהי אינה מסקנה חדשה, אך ביום חמישי התחדד לי שוב למה זה חשוב. בין אם מדובר בתלמוד הבבלי, ובין אם מדובר בשיעור לקהל הרחב המועבר במסגרת אחרת – מסדר השיעור והעורך של דפי המקורות בונה ואוסף את המקורות התומכים ברעיון שהוא מפתח, ועלינו להיות מודעים לכך תמיד ולהיות נכונים לפתוח את המקורות עצמם ולבחון בעצמנו עד כמה הקריאה המוצעת של הטקסט אפשרית.

כך לדוגמה בשיעור הלכות תפילה שוויונית עם אריה ברנשטיין שהיה ביום רביעי עסקנו הרבה בקטע ממסכת מגילה כ"ג ע"א: "תנו רבנן: והכל עולין למנין שבעה אפילו אישה אפילו קטן. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור." לרוב מתייחסים לסיפא של הציטוט ומתמקדים באיסור של חכמים, עד כדי זניחת הרישא – הכל עולים למניין שבעה. חז"ל הקדימו אמירה זו לאיסור ובחינה חוזרת של המקורות מבארת לנו עד כמה זה חשוב.

בעת הזו, בה רבנים קיצוניים מתבטאים נגד האפשרות של אישה לרכוש השכלה כללית רחבה וללמוד את המקורות היהודיים, עלינו לחשוב על המשמעות של לימוד המקורות בצורה בלתי מתווכת. עלינו לזכור את החשיבות של לימוד בלתי-אמצעי של הטקסטים הקאנוניים ואת של היכולת של כל יהודי ויהודיה לבחון בביקורתיות כל פרשנות וכל ציטוט.

 רבות מאיתנו בישיבה מושפעים במידה זו או אחרת מכתביו של פרופסור יונה פרנקל. בזה שהוא הביא את תורת הספרות לתוך עולם התלמודי הוא פתח הרבה דלתות לקריאות ספרותיות ולחשיבה אינטרדיסיפלינאלי בכלל. הוא סלל את הדרך לחוקרים כמו דניאל בויארין יהושוע לוינסון, ישי רוזן-צבי  ואחרים 

 הנה מאמר באתר כיפה על מפעל חייו וגם מאמר מאת עמית גבריהו ב-תלמוד בלוג 

מאת מעין לוינסון

את הבוקר בישיבה פתחנו בדבר תורה של נעמה אודות הנרטיב היהודי הבא לידי ביטוי בטקס הבאת הביכורים במקדש, המתואר בפרשת השבוע "כי תבוא". לאורך כל היום חזרה והדהדה המילה "נרטיב". לצורך הדיון, אגדיר נרטיב כ-"עולם המשמעות והפרשנות המטא-היסטורית סביבה בונה האדם את חייו".

בשיעור תנ"ך עם אריאל קופולוביץ' דיברנו על מקומות קדושים ופרקנו את הגדרת הקדושה שלהם. לאורך התנ"ך אפשר לראות תימוכין לתזוזה של מקומות קדושים (קבר רחל), מדרשי-שם שונים שמייחסים קדושה או משמעות של חול למקומות (פנואל, מחניים). עיקר השיעור עסק באותם מקומות קדושים שהיחס אליהם שלילי עפ"י המסורת, שהרי התנ"ך מייצג לרוב את עמדת המסורת ששרדה, עמדת המנצחים. כך הוא סיפור נחלת דן בצפון (בספר שופטים) וכך הוא הסיפור על המזבחות שהקים ירובעם (במלכים א'). יש בתנ"ך עדויות המרמזות לכך שניתן לבנות נרטיב אחר לעבודת ה'. הנרטיב העולה מן התנ"ך מציג את המקומות הקדושים ואת מוקדי החטא כסטטיים כאשר למעשה עצם הגדרתם היא רק צד אחד של מערכת יחסי הכוח בהיסטוריה הישראלית.

בשיעור הלכות תפילה שוויונית עם אריה ברנשטיין התייחסנו הרבה למושג "כבוד הציבור". הדיון ההלכתי בנוגע לזכותה של אישה להגיד דברים שבקדושה בא לידי ביטוי בשאלת קריאה בתורה. התלמוד הבבלי במגילה כ"ג ע"א גורס: "הכל עולים למניין שבעה אפילו אישה... אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור." הדיון לאורך הפסיקה היהודית מתמודד עם מושג זה, מתי הוא מתקיים והאם ניתן לדחותו. ראינו כיצד בעולמם של חז"ל, המציאות החברתית לא אפשרה להם למנות נשים לתפקידים אלו שהיה זה ביזיון להם שאישה תייצגם. ואולם, בחברתנו המודרנית-מערבית התפיסה הרווחת היא שאפליית נשים היא הביזיון, וכבוד הציבור הוא דווקא בכך שיאפשר לאישה לייצג אותו. הנרטיב שלנו הוא נרטיב של שוויון, וכפי שאמר אריה,

"קהילה שרואה נשים כפחותות, לא ראוי שאשה תקרא. אני חולק על הנרטיב שלהם. אני גם חולק על ההלכה של אלו ששותפים לי בנרטיב".

 בשיעור פילוסופיה עם אסף זיידרמן עסקנו ביחס בין מצווה להלכה והבחנו בין רצון האל לבין ההלכה. ראינו כיצד במקורות חז"ל ישנם תחומים בהם רצון האל, המצווה, אינו בהכרח מוגבל להלכה, באמצעות המושגים "לפנים משורת הדין", "נבל ברשות התורה" ובהנגדה בין מצווה להלכה במקומות שונים בתלמוד הבבלי. החברה האורתודוכסית מספרת נרטיב של הלכה, כאשר הפסיקה שלה היא למעשה אינה הלכתית-פורמליסטית בלבד ומושפעת רבות גם ממסורת ומתפיסת תרבות רחבה יותר.

החברה הדתית משמרת עולם משמעות שנבנה סביב ההלכה, כאשר למעשה עניינים רבים בהלכה נקבעו במציאות חברתית ששיקפה נרטיב אחר. בישיבה אנחנו בוחנים נרטיב זה בביקורתיות ומחדשים בעבודת ה' שלנו כדי שההלכה תשקף את הנרטיב החדש שלנו. קשה לנו עם הפער בין עולם המשמעות והערכים שלנו ובין ההלכה שמשקפת סולם ערכים אחר. השאלה שנשאלת היא, כיצד כל אורתודוכסי מודרני מתמודד עם המתח הזה? מה עושה אדם בישראל אשר מחזיק בנרטיב של שוויון בפגשו את ההלכה?

ביום שני בשיעור חברותא שמענו מפי שמואל הר על המשמעות של לימוד תלמוד מבחינתו, וכך אמר:

 "הבבלי חושף את המתח בין העולם שלו למקורות שלו. זהו פער שמאפיין גם אותנו ואת הלימוד שלנו. העולם היהודי לכל גווניו, פער עמוק בינו לבין הספרות הרבנית ובוודאי ספרות חז"ל. התלמוד הוא מקור להשראה, מה על האדם לעשות כשהוא חי בפער הזה? איך התלמוד מתמודד עם הבעיה העמוקה שנצבת לפתחו ומה אני יכול לקחת?

האנשים בתלמוד מסוגלים להחזיק את החבל בשני קצותיו. לא לוותר על עולם הלימוד שלהם ולא לוותר על העולם הדתי העכשווי שלהם."

המפגש עם התלמוד הוא מורכב וקשה, וכל אחד מהתלמידים בישיבה חווה אותו בהקשר ובמקום שונה. חלקנו רכשנו יותר ניסיון, חלקנו פחות; חלקנו מתחברים יותר, חלקנו פחות. אך יותר משאנו לומדים את הסוגיה הספציפית, אנחנו זוכים מהלימוד המשותף. המפגש של מגוון האנשים מעל דפי הגמרא בחברותות השונות הוא מפגש עם תפיסת עולם אחרת, וכל אדם מביא לחברותא התמודדות שונה עם המתח בין המסורת והחדשנות, מתח בין קבלת הסמכות ובחירה חופשית.

שיעורי התלמוד התחילו מהבסיס בהרבה מובנים. למדנו איך להבין את המבנה של סוגיה דרך מילות המפתח שלה, אבל גם למדנו את מילות המפתח של השותף שלנו בחברותא. כל אחת ניגשת ללימוד ממקום אחר, ומחפשת בסוגיה פתרון למתח בו היא נמצאת. לכל אחת התלבטויות אחרות וכל אחת תופסת אחרת את "המקורות" מול "העולם העכשווי". המפגש עם כל אדם מדגים לנו שוב ושוב עד כמה הגישור על המתח אפשרי וכמה כל אחת ואחד יכול לתרום לקהילה שלנו, קהילה לומדת ומקיימת.