לכבוד, או בגלל, שהיום היה צום גדליה הלימודים בישיבה התנהלו במתכונת שונה. פתחנו את הבוקר בשחרית עם התוספות לתעניות, המשכנו לשיעור של אריאל בתנ"ך ולבסוף עברנו לפאנל ודיון על משמעותו של בית המקדש עבורנו.
בשיעור של אריאל עסקנו בבית המקדש כמקום בו שוכן האלוהים, מקום מושבו התמידי והנצחי. בניגוד לתפיסה המוכרת והאהובה של "מלוא כל הארץ כבודו" והזמינות של הקב"ה קיימת גם התפיסה לפיה האל שוכן במקדש ומתוקף שהותו שם השפעתו ניכרת במעגלים הולכים וגדלים בעולם.
חלק מהתלמידים התקשו לקבל תפיסה כזו ואף זיהו אותה לגמרי עם השפעות צדוקיות וחיצוניות. לאור פולחן המצוות מהמסורת הפרושית, קשה לרבים מאתנו להתחבר לפולחן המקדש כפי שהיה מוצג. ולמרות זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהתפיסה שהמקדש הוא מקום משכנו של אלוהים, קיימת גם במסורת הפרושית ומופיעה בכתבי חז"ל.
הפאנל דן בשאלה זו מכיוון אחר: האם יש מקום לבית מקדש בתוכנו? האם אנחנו רוצים אותו? הטענות נגד ברורות ומוכרות, והביסוס המיידי שלהן הוא על דברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק שלישי, פרק ל"ב). שם הרמב"ם מסביר שבזמן המקדש, פולחן הקורבנות היה נחוץ לבני ישראל שהושפעו מהתרבות הסובבת אותם. בימינו אין עוד צורך בפולחן כזה וביכולתנו להדבק בה' ישירות.
אני חושבת שראוי להתעכב על הטענות שנשמעו בעד בית מקדש. בדיון הושמעה גם טענה בעד הקצאת מקום חומרי לפולחן האל, מרחב פיזי המיועד למשכן אלוהים בתוכנו, מקום של קדושה אינהרנטית. אני חושבת שיש חשיבות לטענות הללו ושראוי לבחון אותן לעומק. קשה לי לבטל בכזאת קלות את הרעיון של מקומו הפיזי של האל, רעיון שטבוע עמוק בתוך המסורת היהודית. השאלה שעלינו לשאול ביחס לרעיון זה היא מה משמעותו עבורנו היום? כיצד נוכל לתת לו פרשנות מחדש לאור מציאות חיינו?
פשוט וברור שקורבנות בע"ח מאבדים חלק ממשמעותם. נכון, בע"ח מסמלים את האדם בצורה מאוד ישירה, והפרשנות המוכרת אודות היות הקורבן תחליף למוות החוטא עדיין רלוונטית. ואולם, אם נבחן את המשמעות של הקרבן נראה שמדובר בוויתור של המאמין על דבר-מה עבור הפולחן. בתקופת המקרא וחז"ל, בע"ח היו דבר-מה בעל משמעות. הם שימשו כחיות משא, לאוכל, לתעשיית עור.
לדעתי חשוב להפריד בין הטענה בעד מקום פולחן מרכזי קדוש לבין עבודת הקורבנות. לאחר הדברים שנאמרו בדיון על העצמה וההתרגשות שאפשר לחוות לנוכח מקדש, קשה לי לוותר על הרעיון לגמרי. אם הבעיה שלנו היא הזעזוע שאנו חווים כשאנו חושבים על כל ההרג שנעשה לשם החטאות והשלמים, עלינו למצוא פתרון אחר שאינו בהכרח כולל ויתור על בית המקדש.
אפשר להפשיט את הקורבן לערך כלכלי גרידא, ולקבוע סכום כסף אותו האדם יביא למקדש לשם הקורבן. אפשר להישאר בתחום המוחשי יותר ולהצמיד הסכום הכלכלי הזה למדד כלשהו, לדוגמא מוצרי צריכה שמשמעותיים בחיינו. מי מאתנו לא יזהר יותר בשבת אם הוא ידע שבעקבות שגגה הוא יאלץ להביא למקדש אייפד? או רכב יוקרה?
את הקורבנות הללו אין צורך לשרוף לה', שהרי לא נוכל לקבל את הרעיון שאלוהים רק מחכה לגאלאקסי 3 שאנחנו נקריב עבורו כדי לשחק אנגרי בירדס. אולי עדיף לעשות משהו יותר פרודוקטיבי איתם, להקים ארגון כלשהו, מלכ"ר, שיתרום את הגאדג'טים לנזקקים. או שבאמצעות הכסף יממן תמריצים לפיתוח תעשייה בת-קיימא ולעידוד אורח חיים שאינו דורסני, כדי לכפר על קורבנות העבר שהקריבו אבותינו במקדש.
אני חושבת שעלינו להיות יותר זהירים בנוגע למסורת אודות בית המקדש. מה יקרה בתוכו, ואיזה מן פולחן יתקיים – זו כבר שאלה אחרת. ושנזכה כולנו לחזות בקטלוג הקורבנות בסמארטפון הנגיש לנו, אמן.
בשיעור של אריאל עסקנו בבית המקדש כמקום בו שוכן האלוהים, מקום מושבו התמידי והנצחי. בניגוד לתפיסה המוכרת והאהובה של "מלוא כל הארץ כבודו" והזמינות של הקב"ה קיימת גם התפיסה לפיה האל שוכן במקדש ומתוקף שהותו שם השפעתו ניכרת במעגלים הולכים וגדלים בעולם.
חלק מהתלמידים התקשו לקבל תפיסה כזו ואף זיהו אותה לגמרי עם השפעות צדוקיות וחיצוניות. לאור פולחן המצוות מהמסורת הפרושית, קשה לרבים מאתנו להתחבר לפולחן המקדש כפי שהיה מוצג. ולמרות זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהתפיסה שהמקדש הוא מקום משכנו של אלוהים, קיימת גם במסורת הפרושית ומופיעה בכתבי חז"ל.
הפאנל דן בשאלה זו מכיוון אחר: האם יש מקום לבית מקדש בתוכנו? האם אנחנו רוצים אותו? הטענות נגד ברורות ומוכרות, והביסוס המיידי שלהן הוא על דברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק שלישי, פרק ל"ב). שם הרמב"ם מסביר שבזמן המקדש, פולחן הקורבנות היה נחוץ לבני ישראל שהושפעו מהתרבות הסובבת אותם. בימינו אין עוד צורך בפולחן כזה וביכולתנו להדבק בה' ישירות.
אני חושבת שראוי להתעכב על הטענות שנשמעו בעד בית מקדש. בדיון הושמעה גם טענה בעד הקצאת מקום חומרי לפולחן האל, מרחב פיזי המיועד למשכן אלוהים בתוכנו, מקום של קדושה אינהרנטית. אני חושבת שיש חשיבות לטענות הללו ושראוי לבחון אותן לעומק. קשה לי לבטל בכזאת קלות את הרעיון של מקומו הפיזי של האל, רעיון שטבוע עמוק בתוך המסורת היהודית. השאלה שעלינו לשאול ביחס לרעיון זה היא מה משמעותו עבורנו היום? כיצד נוכל לתת לו פרשנות מחדש לאור מציאות חיינו?
פשוט וברור שקורבנות בע"ח מאבדים חלק ממשמעותם. נכון, בע"ח מסמלים את האדם בצורה מאוד ישירה, והפרשנות המוכרת אודות היות הקורבן תחליף למוות החוטא עדיין רלוונטית. ואולם, אם נבחן את המשמעות של הקרבן נראה שמדובר בוויתור של המאמין על דבר-מה עבור הפולחן. בתקופת המקרא וחז"ל, בע"ח היו דבר-מה בעל משמעות. הם שימשו כחיות משא, לאוכל, לתעשיית עור.
לדעתי חשוב להפריד בין הטענה בעד מקום פולחן מרכזי קדוש לבין עבודת הקורבנות. לאחר הדברים שנאמרו בדיון על העצמה וההתרגשות שאפשר לחוות לנוכח מקדש, קשה לי לוותר על הרעיון לגמרי. אם הבעיה שלנו היא הזעזוע שאנו חווים כשאנו חושבים על כל ההרג שנעשה לשם החטאות והשלמים, עלינו למצוא פתרון אחר שאינו בהכרח כולל ויתור על בית המקדש.
אפשר להפשיט את הקורבן לערך כלכלי גרידא, ולקבוע סכום כסף אותו האדם יביא למקדש לשם הקורבן. אפשר להישאר בתחום המוחשי יותר ולהצמיד הסכום הכלכלי הזה למדד כלשהו, לדוגמא מוצרי צריכה שמשמעותיים בחיינו. מי מאתנו לא יזהר יותר בשבת אם הוא ידע שבעקבות שגגה הוא יאלץ להביא למקדש אייפד? או רכב יוקרה?
את הקורבנות הללו אין צורך לשרוף לה', שהרי לא נוכל לקבל את הרעיון שאלוהים רק מחכה לגאלאקסי 3 שאנחנו נקריב עבורו כדי לשחק אנגרי בירדס. אולי עדיף לעשות משהו יותר פרודוקטיבי איתם, להקים ארגון כלשהו, מלכ"ר, שיתרום את הגאדג'טים לנזקקים. או שבאמצעות הכסף יממן תמריצים לפיתוח תעשייה בת-קיימא ולעידוד אורח חיים שאינו דורסני, כדי לכפר על קורבנות העבר שהקריבו אבותינו במקדש.
אני חושבת שעלינו להיות יותר זהירים בנוגע למסורת אודות בית המקדש. מה יקרה בתוכו, ואיזה מן פולחן יתקיים – זו כבר שאלה אחרת. ושנזכה כולנו לחזות בקטלוג הקורבנות בסמארטפון הנגיש לנו, אמן.
RSS Feed
