מאת מעין לוינסון
את הבוקר בישיבה פתחנו בדבר תורה של נעמה אודות הנרטיב היהודי הבא לידי ביטוי בטקס הבאת הביכורים במקדש, המתואר בפרשת השבוע "כי תבוא". לאורך כל היום חזרה והדהדה המילה "נרטיב". לצורך הדיון, אגדיר נרטיב כ-"עולם המשמעות והפרשנות המטא-היסטורית סביבה בונה האדם את חייו".
בשיעור תנ"ך עם אריאל קופולוביץ' דיברנו על מקומות קדושים ופרקנו את הגדרת הקדושה שלהם. לאורך התנ"ך אפשר לראות תימוכין לתזוזה של מקומות קדושים (קבר רחל), מדרשי-שם שונים שמייחסים קדושה או משמעות של חול למקומות (פנואל, מחניים). עיקר השיעור עסק באותם מקומות קדושים שהיחס אליהם שלילי עפ"י המסורת, שהרי התנ"ך מייצג לרוב את עמדת המסורת ששרדה, עמדת המנצחים. כך הוא סיפור נחלת דן בצפון (בספר שופטים) וכך הוא הסיפור על המזבחות שהקים ירובעם (במלכים א'). יש בתנ"ך עדויות המרמזות לכך שניתן לבנות נרטיב אחר לעבודת ה'. הנרטיב העולה מן התנ"ך מציג את המקומות הקדושים ואת מוקדי החטא כסטטיים כאשר למעשה עצם הגדרתם היא רק צד אחד של מערכת יחסי הכוח בהיסטוריה הישראלית.
בשיעור הלכות תפילה שוויונית עם אריה ברנשטיין התייחסנו הרבה למושג "כבוד הציבור". הדיון ההלכתי בנוגע לזכותה של אישה להגיד דברים שבקדושה בא לידי ביטוי בשאלת קריאה בתורה. התלמוד הבבלי במגילה כ"ג ע"א גורס: "הכל עולים למניין שבעה אפילו אישה... אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור." הדיון לאורך הפסיקה היהודית מתמודד עם מושג זה, מתי הוא מתקיים והאם ניתן לדחותו. ראינו כיצד בעולמם של חז"ל, המציאות החברתית לא אפשרה להם למנות נשים לתפקידים אלו שהיה זה ביזיון להם שאישה תייצגם. ואולם, בחברתנו המודרנית-מערבית התפיסה הרווחת היא שאפליית נשים היא הביזיון, וכבוד הציבור הוא דווקא בכך שיאפשר לאישה לייצג אותו. הנרטיב שלנו הוא נרטיב של שוויון, וכפי שאמר אריה,
"קהילה שרואה נשים כפחותות, לא ראוי שאשה תקרא. אני חולק על הנרטיב שלהם. אני גם חולק על ההלכה של אלו ששותפים לי בנרטיב".
בשיעור פילוסופיה עם אסף זיידרמן עסקנו ביחס בין מצווה להלכה והבחנו בין רצון האל לבין ההלכה. ראינו כיצד במקורות חז"ל ישנם תחומים בהם רצון האל, המצווה, אינו בהכרח מוגבל להלכה, באמצעות המושגים "לפנים משורת הדין", "נבל ברשות התורה" ובהנגדה בין מצווה להלכה במקומות שונים בתלמוד הבבלי. החברה האורתודוכסית מספרת נרטיב של הלכה, כאשר הפסיקה שלה היא למעשה אינה הלכתית-פורמליסטית בלבד ומושפעת רבות גם ממסורת ומתפיסת תרבות רחבה יותר.
החברה הדתית משמרת עולם משמעות שנבנה סביב ההלכה, כאשר למעשה עניינים רבים בהלכה נקבעו במציאות חברתית ששיקפה נרטיב אחר. בישיבה אנחנו בוחנים נרטיב זה בביקורתיות ומחדשים בעבודת ה' שלנו כדי שההלכה תשקף את הנרטיב החדש שלנו. קשה לנו עם הפער בין עולם המשמעות והערכים שלנו ובין ההלכה שמשקפת סולם ערכים אחר. השאלה שנשאלת היא, כיצד כל אורתודוכסי מודרני מתמודד עם המתח הזה? מה עושה אדם בישראל אשר מחזיק בנרטיב של שוויון בפגשו את ההלכה?
את הבוקר בישיבה פתחנו בדבר תורה של נעמה אודות הנרטיב היהודי הבא לידי ביטוי בטקס הבאת הביכורים במקדש, המתואר בפרשת השבוע "כי תבוא". לאורך כל היום חזרה והדהדה המילה "נרטיב". לצורך הדיון, אגדיר נרטיב כ-"עולם המשמעות והפרשנות המטא-היסטורית סביבה בונה האדם את חייו".
בשיעור תנ"ך עם אריאל קופולוביץ' דיברנו על מקומות קדושים ופרקנו את הגדרת הקדושה שלהם. לאורך התנ"ך אפשר לראות תימוכין לתזוזה של מקומות קדושים (קבר רחל), מדרשי-שם שונים שמייחסים קדושה או משמעות של חול למקומות (פנואל, מחניים). עיקר השיעור עסק באותם מקומות קדושים שהיחס אליהם שלילי עפ"י המסורת, שהרי התנ"ך מייצג לרוב את עמדת המסורת ששרדה, עמדת המנצחים. כך הוא סיפור נחלת דן בצפון (בספר שופטים) וכך הוא הסיפור על המזבחות שהקים ירובעם (במלכים א'). יש בתנ"ך עדויות המרמזות לכך שניתן לבנות נרטיב אחר לעבודת ה'. הנרטיב העולה מן התנ"ך מציג את המקומות הקדושים ואת מוקדי החטא כסטטיים כאשר למעשה עצם הגדרתם היא רק צד אחד של מערכת יחסי הכוח בהיסטוריה הישראלית.
בשיעור הלכות תפילה שוויונית עם אריה ברנשטיין התייחסנו הרבה למושג "כבוד הציבור". הדיון ההלכתי בנוגע לזכותה של אישה להגיד דברים שבקדושה בא לידי ביטוי בשאלת קריאה בתורה. התלמוד הבבלי במגילה כ"ג ע"א גורס: "הכל עולים למניין שבעה אפילו אישה... אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור." הדיון לאורך הפסיקה היהודית מתמודד עם מושג זה, מתי הוא מתקיים והאם ניתן לדחותו. ראינו כיצד בעולמם של חז"ל, המציאות החברתית לא אפשרה להם למנות נשים לתפקידים אלו שהיה זה ביזיון להם שאישה תייצגם. ואולם, בחברתנו המודרנית-מערבית התפיסה הרווחת היא שאפליית נשים היא הביזיון, וכבוד הציבור הוא דווקא בכך שיאפשר לאישה לייצג אותו. הנרטיב שלנו הוא נרטיב של שוויון, וכפי שאמר אריה,
"קהילה שרואה נשים כפחותות, לא ראוי שאשה תקרא. אני חולק על הנרטיב שלהם. אני גם חולק על ההלכה של אלו ששותפים לי בנרטיב".
בשיעור פילוסופיה עם אסף זיידרמן עסקנו ביחס בין מצווה להלכה והבחנו בין רצון האל לבין ההלכה. ראינו כיצד במקורות חז"ל ישנם תחומים בהם רצון האל, המצווה, אינו בהכרח מוגבל להלכה, באמצעות המושגים "לפנים משורת הדין", "נבל ברשות התורה" ובהנגדה בין מצווה להלכה במקומות שונים בתלמוד הבבלי. החברה האורתודוכסית מספרת נרטיב של הלכה, כאשר הפסיקה שלה היא למעשה אינה הלכתית-פורמליסטית בלבד ומושפעת רבות גם ממסורת ומתפיסת תרבות רחבה יותר.
החברה הדתית משמרת עולם משמעות שנבנה סביב ההלכה, כאשר למעשה עניינים רבים בהלכה נקבעו במציאות חברתית ששיקפה נרטיב אחר. בישיבה אנחנו בוחנים נרטיב זה בביקורתיות ומחדשים בעבודת ה' שלנו כדי שההלכה תשקף את הנרטיב החדש שלנו. קשה לנו עם הפער בין עולם המשמעות והערכים שלנו ובין ההלכה שמשקפת סולם ערכים אחר. השאלה שנשאלת היא, כיצד כל אורתודוכסי מודרני מתמודד עם המתח הזה? מה עושה אדם בישראל אשר מחזיק בנרטיב של שוויון בפגשו את ההלכה?
RSS Feed