מאת מעין לוינסון

ביום ראשון למדנו בסדר ובשיעור תלמוד את הסיפורים בסנהדרין כ"ו ע"א בהם מככבים ר' חייא בר זרנוקי, ר"ש בן יהוצדק וריש לקיש. שני הסיפורים מתארים כיצד ריש לקיש מבקר את האנשים שעובדים בשדות בשביעית וכיצד ר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק מלמדים עליהם זכות. הראשון מכריז על עצמו שהוא אגיסטון (שכיר בשדה של גוי, או לחילופין עובד למען הקיסר) והשני מסביר כיצד עבודתו בכרם אינה למען גיזום הכרם אלא בשביל מטרה חיצונית לכרם.

מהסיפור הזה אנו למדים שוב על האופן בו עלינו להבין את האחר לפני שאנו שופטים אותו. האופן שבו ההלכה עובדת, והביטוי של כך באינספור דוגמאות וסיפורים, מבטא עקרון זה. עלינו להקשיב לאחר, לעיתים לעשות מאמץ רב להבין את דבריו (המילה "אגיסטון"" היא יחידאית, לדוגמא), כי זה הבסיס לעולם החברתי שלנו.

כפי שראינו מהמשך הסוגיא ביום שלישי, יש סכנה בדברים ובמאמרות. הדין והמשפט מבוססים על עדות מפי אנשים, וביכולתם לתאר מציאות שאינה נכונה, לברוא עולם שקרי שנוגד את האמת והצדק של הדין. זה קשר רשעים, שאפשר והעולם מושתת עליהם. למעשה אנו למדים שעלינו להקשיב לאחר – בביקורתיות, ובכל זאת להקשיב. כי אין לנו יכולת להבין את האחר אלא על בסיס מה שהוא מספר לנו.

ביום שני בשיעור "חברותא" שוחחנו עם רותם וגנר. וגנר באה להכיר לנו שירה פמיניסטית הנוגעת בתיאולוגיה פמיניסטית ומציאות הנשים בדת. לפני שהתחלנו בכלל את ההתעסקות בשירה, וגנר נתנה לנו סקירה של התנועה הפמיניסטית תוך דגש על התפתחות תיאולוגיה פמיניסטית. מעבר להיכרות בסיסית עם היסטוריית התנועה הפמיניסטית שנחוצה לכל אדם משכיל באשר הוא, ובפרט לתלמידים בישיבה – חשובה ההבנה של ההנחה שעומדת בבסיסה של ההגות הפמיניסטית: הנשים מאז ומעולם נתפסו כ"אחר" (ועל כך כתבה רבות דה-בובואר ב"המין השני"). בעוד הגל הראשון התמקד בניסיון לשנות את האחרות המשפטית שלהן, הגל השני (והשלישי) התמקד בהשמעת קולן של נשים אחרות ופענוח האופן בו החברה מבנה את האחרות שלהן ואת האופן השונה בו הן חוות את המציאות.

היהדות באה מפגישה את האלוהים עם האדם בכל מקום בו הוא נמצא, ולהפגיש את האישה הדתיה עם האלוהים בכל דבר שהיא עושה. היא מתייחסת לכל מצב בהקשרו כפי שאפשר לראות במקרה של אוספי/סוחרי שביעית: "משרבו ממציאי מעות לעניים... משרבו האנסין – ומאי נינהו? ארנונא." המציאות הכלכלית-חברתית, הלחצים המופעלים על האדם למלא חובה כלשהי ולשלם מס כלשהו, כל אלו נלקחים בחשבון כאשר מנסים להבין מה רצון אלוהים בעולם. כך נוהג כל פוסק הבא לענות על שאלה הלכתית – הוא לוקח בחשבון את האדם השואל והמציאות שהוא חווה. מתוך ראיה זו פמיניזם הוא הכרחי ליהדות. כיצד נוכל לקבוע הלכה רלוונטית, כיצד נוכל להפגיש כל אישה עם אלוקים אם לא נבין את המציאות אותה היא חווה? מצווה עלינו להקשיב, לכל אחד ואחת, אחרת לא נוכל להקפיד שההלכה רלוונטית לכולם. מצווה עלינו להקשיב לכל אחת ואחד כדי לעזור לו להתקרב לאלוהים ממקומה ומתוך חווית המציאות שלה. בין אם אנו בוחרים לשתף נשים בתוך המצוות הקיימות, ובין אם אנחנו מייעדים להן יהדות אחרת ומצוות אחרות – עלינו לשמוע מה יש לנשים לומר.

מאת מעין לוינסון

ביום חמישי בסדר ובשיעור תלמוד למדנו את הסוגיה בסנהדרין כ"ה. הגמרא מנסה להבין מה הכלל המאחד את כל הפסולים לעדות בדיני ממונות, כאשר בהמשך הסוגיה הגמרא מאמצת את גישתו של רמי בר חמא הטוען שהפסול נובע מכך שהאנשים הללו עוסקים בפעילות שהיא מעין גזל ואינם ראויים להעיד לגבי דיני ממונות.

תוך כדי קריאה מדוקדקת של הגמרא בשיעור עם יאיר פורסטנברג, התייחסנו לצורה בה הגמרא משלבת בסוגיה הערות נוספות בהתאם לאופן בו היא תופסת את המשנה. כך לדוגמא במהלך הדיון בכ"ה ע"ב נראה שהגמרא מצטטת את התוספתא בפרק ה' הלכה ב', אך היא מוסיפה עליה. התוספתא מפרטת מיהם הפסולים לעדות וכיצד ביכולתם לעשות תשובה, והגמרא מוסיפה על כל פסול שלב נוסף של חזרה בתשובה. היא דורשת מהמשחק בקוביא שאפילו לא ישחק בחינם, ושהמלווה בריבית יימנע מלהלוות לגויים בריבית, בנוסף להלוואה ליהודים, וכן הלאה. כיוון שלמדנו את התוספתא במהלך הסדר, יכולנו לזהות את התוספות של הגמרא ולראות אותם בהקשר של העריכה של הסוגיה.

מעבר לחשיבות המיידית של לימוד מעמיק המתייחס לכל סוגיה בהקשרה ולמקבילותיה, מקרה זה מחדד את החשיבות של ביקורתיות בגשתנו לכל טקסט ערוך ולמעשה כל טקסט. זוהי אינה מסקנה חדשה, אך ביום חמישי התחדד לי שוב למה זה חשוב. בין אם מדובר בתלמוד הבבלי, ובין אם מדובר בשיעור לקהל הרחב המועבר במסגרת אחרת – מסדר השיעור והעורך של דפי המקורות בונה ואוסף את המקורות התומכים ברעיון שהוא מפתח, ועלינו להיות מודעים לכך תמיד ולהיות נכונים לפתוח את המקורות עצמם ולבחון בעצמנו עד כמה הקריאה המוצעת של הטקסט אפשרית.

כך לדוגמה בשיעור הלכות תפילה שוויונית עם אריה ברנשטיין שהיה ביום רביעי עסקנו הרבה בקטע ממסכת מגילה כ"ג ע"א: "תנו רבנן: והכל עולין למנין שבעה אפילו אישה אפילו קטן. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור." לרוב מתייחסים לסיפא של הציטוט ומתמקדים באיסור של חכמים, עד כדי זניחת הרישא – הכל עולים למניין שבעה. חז"ל הקדימו אמירה זו לאיסור ובחינה חוזרת של המקורות מבארת לנו עד כמה זה חשוב.

בעת הזו, בה רבנים קיצוניים מתבטאים נגד האפשרות של אישה לרכוש השכלה כללית רחבה וללמוד את המקורות היהודיים, עלינו לחשוב על המשמעות של לימוד המקורות בצורה בלתי מתווכת. עלינו לזכור את החשיבות של לימוד בלתי-אמצעי של הטקסטים הקאנוניים ואת של היכולת של כל יהודי ויהודיה לבחון בביקורתיות כל פרשנות וכל ציטוט.

מאת מעין לוינסון

את הבוקר בישיבה פתחנו בדבר תורה של נעמה אודות הנרטיב היהודי הבא לידי ביטוי בטקס הבאת הביכורים במקדש, המתואר בפרשת השבוע "כי תבוא". לאורך כל היום חזרה והדהדה המילה "נרטיב". לצורך הדיון, אגדיר נרטיב כ-"עולם המשמעות והפרשנות המטא-היסטורית סביבה בונה האדם את חייו".

בשיעור תנ"ך עם אריאל קופולוביץ' דיברנו על מקומות קדושים ופרקנו את הגדרת הקדושה שלהם. לאורך התנ"ך אפשר לראות תימוכין לתזוזה של מקומות קדושים (קבר רחל), מדרשי-שם שונים שמייחסים קדושה או משמעות של חול למקומות (פנואל, מחניים). עיקר השיעור עסק באותם מקומות קדושים שהיחס אליהם שלילי עפ"י המסורת, שהרי התנ"ך מייצג לרוב את עמדת המסורת ששרדה, עמדת המנצחים. כך הוא סיפור נחלת דן בצפון (בספר שופטים) וכך הוא הסיפור על המזבחות שהקים ירובעם (במלכים א'). יש בתנ"ך עדויות המרמזות לכך שניתן לבנות נרטיב אחר לעבודת ה'. הנרטיב העולה מן התנ"ך מציג את המקומות הקדושים ואת מוקדי החטא כסטטיים כאשר למעשה עצם הגדרתם היא רק צד אחד של מערכת יחסי הכוח בהיסטוריה הישראלית.

בשיעור הלכות תפילה שוויונית עם אריה ברנשטיין התייחסנו הרבה למושג "כבוד הציבור". הדיון ההלכתי בנוגע לזכותה של אישה להגיד דברים שבקדושה בא לידי ביטוי בשאלת קריאה בתורה. התלמוד הבבלי במגילה כ"ג ע"א גורס: "הכל עולים למניין שבעה אפילו אישה... אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור." הדיון לאורך הפסיקה היהודית מתמודד עם מושג זה, מתי הוא מתקיים והאם ניתן לדחותו. ראינו כיצד בעולמם של חז"ל, המציאות החברתית לא אפשרה להם למנות נשים לתפקידים אלו שהיה זה ביזיון להם שאישה תייצגם. ואולם, בחברתנו המודרנית-מערבית התפיסה הרווחת היא שאפליית נשים היא הביזיון, וכבוד הציבור הוא דווקא בכך שיאפשר לאישה לייצג אותו. הנרטיב שלנו הוא נרטיב של שוויון, וכפי שאמר אריה,

"קהילה שרואה נשים כפחותות, לא ראוי שאשה תקרא. אני חולק על הנרטיב שלהם. אני גם חולק על ההלכה של אלו ששותפים לי בנרטיב".

 בשיעור פילוסופיה עם אסף זיידרמן עסקנו ביחס בין מצווה להלכה והבחנו בין רצון האל לבין ההלכה. ראינו כיצד במקורות חז"ל ישנם תחומים בהם רצון האל, המצווה, אינו בהכרח מוגבל להלכה, באמצעות המושגים "לפנים משורת הדין", "נבל ברשות התורה" ובהנגדה בין מצווה להלכה במקומות שונים בתלמוד הבבלי. החברה האורתודוכסית מספרת נרטיב של הלכה, כאשר הפסיקה שלה היא למעשה אינה הלכתית-פורמליסטית בלבד ומושפעת רבות גם ממסורת ומתפיסת תרבות רחבה יותר.

החברה הדתית משמרת עולם משמעות שנבנה סביב ההלכה, כאשר למעשה עניינים רבים בהלכה נקבעו במציאות חברתית ששיקפה נרטיב אחר. בישיבה אנחנו בוחנים נרטיב זה בביקורתיות ומחדשים בעבודת ה' שלנו כדי שההלכה תשקף את הנרטיב החדש שלנו. קשה לנו עם הפער בין עולם המשמעות והערכים שלנו ובין ההלכה שמשקפת סולם ערכים אחר. השאלה שנשאלת היא, כיצד כל אורתודוכסי מודרני מתמודד עם המתח הזה? מה עושה אדם בישראל אשר מחזיק בנרטיב של שוויון בפגשו את ההלכה?

ביום שני בשיעור חברותא שמענו מפי שמואל הר על המשמעות של לימוד תלמוד מבחינתו, וכך אמר:

 "הבבלי חושף את המתח בין העולם שלו למקורות שלו. זהו פער שמאפיין גם אותנו ואת הלימוד שלנו. העולם היהודי לכל גווניו, פער עמוק בינו לבין הספרות הרבנית ובוודאי ספרות חז"ל. התלמוד הוא מקור להשראה, מה על האדם לעשות כשהוא חי בפער הזה? איך התלמוד מתמודד עם הבעיה העמוקה שנצבת לפתחו ומה אני יכול לקחת?

האנשים בתלמוד מסוגלים להחזיק את החבל בשני קצותיו. לא לוותר על עולם הלימוד שלהם ולא לוותר על העולם הדתי העכשווי שלהם."

המפגש עם התלמוד הוא מורכב וקשה, וכל אחד מהתלמידים בישיבה חווה אותו בהקשר ובמקום שונה. חלקנו רכשנו יותר ניסיון, חלקנו פחות; חלקנו מתחברים יותר, חלקנו פחות. אך יותר משאנו לומדים את הסוגיה הספציפית, אנחנו זוכים מהלימוד המשותף. המפגש של מגוון האנשים מעל דפי הגמרא בחברותות השונות הוא מפגש עם תפיסת עולם אחרת, וכל אדם מביא לחברותא התמודדות שונה עם המתח בין המסורת והחדשנות, מתח בין קבלת הסמכות ובחירה חופשית.

שיעורי התלמוד התחילו מהבסיס בהרבה מובנים. למדנו איך להבין את המבנה של סוגיה דרך מילות המפתח שלה, אבל גם למדנו את מילות המפתח של השותף שלנו בחברותא. כל אחת ניגשת ללימוד ממקום אחר, ומחפשת בסוגיה פתרון למתח בו היא נמצאת. לכל אחת התלבטויות אחרות וכל אחת תופסת אחרת את "המקורות" מול "העולם העכשווי". המפגש עם כל אדם מדגים לנו שוב ושוב עד כמה הגישור על המתח אפשרי וכמה כל אחת ואחד יכול לתרום לקהילה שלנו, קהילה לומדת ומקיימת.